ד"ר יבגני מריאנצ'יק (מוסקווה).

 

הבעיות בהקניית התקן הלשוני בהוראת הלשון העברית

באקדמיה היהודית הממלכתית ע"ש הרמב"ם

ובמרכז למדעים יהודיים.

 

הוראת הלשון העברית ברוסיה שונה מזו במדינות אחרות במסורתה. ידוע שבזמנה של ברית המועצות לשעבר הלשון העברית נלמדה ברמה אוניברסיטאית במוסדות שניתן לחלקן לשלוש קבוצות:

          מוסדות המיועדים לאליטה קומוניסטית (כולל אקדמיית ק"א ג"א ב"א ומכון למתורגמנים צבאיים); במוסדות אלו השתמשו בדרך כלל בספרי לימוד ישראליים (כגון: 'אלף מילים'),

          ארגונים (כגון: באוניברסיטת לנינגרד) שבהם נלמדה הלשון העברית כשפה עתיקה בעזרת ספרים שהוצאו לאור לפני המהפכה הקומוניסטית וכן בעזרת ספר דקדוק עברי מאת גיזניאוס;

          מוסדות דתיים.

לעומת זאת היהודים ששאפו ללמוד את שפת עמם נאלצו להסתפק בקבוצות פרטיות אשר פעלו כן בתנאי מחתרת הואיל ופעילות זו נאסרה עליהם. ואף על פי כן בקבוצות אלו, שפעלו בלא מגעים יומיומיים עם דוברי השפה, דהיינו לא ניזונו מאווירת הלשון, התגבשה מסורת חדשה והיא הסתמכה על ספרי לימוד וכן על ספרי מדע ישראליים שהשגתם אז לא הייתה קלה. מסורת זו נוסדה, לדברי העדים, בתחילת שנות השבעים וראשון מייסדיה היה משה פלחן (ידוע גם כארנסט טרחמן). קבוצות חדשות שבהן לימדו תלמידיו, תלמידי תלמידיו ו"צאצאיו" הרחוקים היו קמות לא רק במוסקווה אלא גם ברחבי ברית המועצות לשעבר. כך הוכנו והוכשרו מורים רבים והם באו ללמד באולפנים כאשר נפתחו השערים והסוכנות היהודית, ולשכת הקשר החלו לפתחם. עבודתם הצטיינה בהתלהבות רבה וכן בהסתמכותם על הדפוסים בשטח הלשון שפותחו בארץ.

 

כעבור שנים אחדות החלו להיפתח גם אוניברסיטאות יהודיות (וביניהן גם ממלכתיות) שהכוונה הייתה ללמד בהן את השפה המודרנית. התברר שהמרצים שלימדו את הלשון העברית בזמן הסובטי אינם מסוגלים לבד להכשיר מספר סטודנטים אדיר, ואז שותפו לעבודה באוניברסיטאות המורים שסופר עליהם לעיל, בעלי תואר אקדמאי אך על פי רוב - לא בבלשנות, אותם מורים הקדישו קודם לכן שנים ללימודי העברית - אך לא כדרישות תכנית האוניברסיטה.

 

וברור שבתנאים אלו נבחרה דרך פשוטה - דרך השימוש בספרי לימוד ובספרי עזר שנכתבו בארץ ונועדו לסטודנטים הבאים ארצה ממדינות שונות. הסתבר שהספרים ההולמים ביותר את יעדי ההוראה, הוצאו לאור באוניברסיטה העברית בירושלים. לכאורה השימוש בספרים אלו אפשר להעלות את רמת ההוראה, לעורר אצל המרצים תחושת סדר השורר בתכנית שהם עובדים לפיה, ואצל הסטודנטים לעורר ביטחון עצמי... בפועל התברר שהבעיות הוסיפו להופיע.

 

לא זו בלבד שהנתונים בספרי לימוד אלו סתרו את ספרי המדע שמזמן הועמדו לרשות המורים, אלא שרבו הניגודים בתוך ספרים אלו. כך, למשל, צורת הנסתרת בעבר משורש ס' ב 'ב' בבניין הופעל ניתנת כהוּסְבָה (בספרים "הפועל ללומדי עברית" ו"תרגילי פועל לרמה ו'"). לעומת זאת בספר אחר ("תרגילי פועל לרמה ה'") צורה זו מושמטת כלל ואילו בלוח הפעלים השלם וכן בספרים אחרים הצורה היא הוּסַבָּה. יש להדגיש כי מדובר כאן, מבחינתי, לא בשגיאה אלא בסטייה בכוונה מהצורה שבטבלה, ובמילים אחרות - בהתקנת תקן חדש.

 

ואם מספר סטיות אלו אינו מכריע בתחום הפועל, הרי ספרי התחביר מושכים את עינו של המתבונן בהם. 'נעשה ל' - ניתנת צורת פועל התהוות בספר "תחביר לרמה ג'", אולם הספר "תחביר לרמה ד'" אינו מסכים לכך בטענה שאין שום 'ל' בצורה זו. בעמוד אחר מודיעים לנו שכשם שהביטוי 'מכיוון ש' יכול לפתוח במשפט, כך גם הביטוי 'משום ש' יכול לעשות זאת. אך בספר "תחביר +" דעה אחרת מכריעה. נוסיף לקרוא ספר זה ונדע מתי ניתן להמיר 'ש' במשפטי לוואי ב'ה'. אך כל המעז להבין את המילה 'ניתן' כ'אפשר' יפסיד בבחינה באוניברסיטה העברית מאחר שרווחת שם הדעה, שהמרה זו חובה היא. וברגש מוזר נראה שתנאי המרה זו שונים בעקרונותיהם בספרים אלו. ונלמד שהמילה 'בעוד' הריהי מילת הנגדה ) על פי "תחביר לרמה ו'"( - ולאו דווקא מילת זמן (כך לדעת אבא בנדויד); ודוגמה ליידוע מילית שלילה 'אי' סותרת את ניסוח הכלל בעמוד הבא.

 

אין פלא אפוא שהסטודנטים, הלומדים לפי ספרי האוניברסיטה העברית, ספרים הסותרים זה את זה, יתייחסו עם משך הזמן בלעג גם לכל יתר הכללים בציפייה שגם בהם יתגלו הניגודים. ומה היא דרך המורה שהתרגל, כמו שנאמר לעיל, להקפיד על כללי הדקדוק ? אך ייתכן שוגים מחברי ספרי הלימוד ופשוט מרשים לעצמם להכניס צורות מדוברות לתוך תהליך הלימודים... הרי רבים גם ספרים המיועדים לשיפור הסגנון ושמא יש להיעזר בהם.

 

אחרי שבדקנו ספרים מספר, ראינו שהם הכשילו אף ציפייה זו בסתירות בלתי ספורות. נדגים טענה זו בדוגמות מספר. היש הבדל בין 'מדוע' לבין 'למה' ? בוודאי, נאמר בספר "ודייק" (מדוע=מפני מה; למה=לשם מה). לא - טוען ראובן סיוון - סברה רווחת זו מוטעית היא, למעשה שתי הצורות - הן לסיבה והן לתכלית. השימוש הרווח ב'על מנת' במשמעות 'כדי' מוטעה הוא - כתוב ב"ודייק" אך שוב מסתייג מלפָסלו "לקסיקון לשיפור הלשון" אם כי לדעת המחבר ראוי לתת את הדעת על ביטויים אחרים. הצורה 'בין... ו' פסולה כתוב ב"ודייק" ואילו יצחק פרץ טוען בהסתמכו על המדרשים וכן על רש"י שגם צורה זו כשרה.

 

ואם נבדוק לגופן את הטענות המובאות בספרים אלו במקורותינו, מובטחת לנו אכזבה עמוקה. בביטוי 'אלא אם כן' אין להשמיט 'כן' - שואבים אנו מ"ודייק" וגם רחל קבלי בספרה "ידיעת הלשון" וראובן סיוון תומכים בדעה זו. אך ניווכח בקלות שמופיעה צורה נדונה זו במשנה וכן בתלמוד בבלי... רק אחרי משפט שלילה מופיע ביטוי זה - לפי "ודייק" ובניגוד לכך ב"עברית כהלכה" נאמר שישנן דוגמות אחרות בתוספתא ובמשנה... כיצד להשתמש במילה 'אילולא' ? בכך אין שום סתירה בין "עברית כהלכה" ובין "מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה", לפי ספרים אלו, לפני הפסוקית הצורה הנכונה היא 'אילולא ש' בלבד ואילו במדרשי אגדה מופיעה צורה 'פסולה' ללא 'ש'.

 

בלית בררה פנינו לאקדמיה ללשון העברית בבקשה להמליץ על המחברים שראוי להסתמך על דעתם. שני הספרים שעליהם המליץ ד"ר גבריאל בירנבאום, המזכיר המדעי, הם - "מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה" מאת אבא בנדויד ו"לקסיקון לשיפור הלשון" מאת ראובן סיוון. רכשנו גם את פרסומי האקדמיה עצמה, השתקענו בקריאתם וחיש מהר הבנּו שגם התקווה האחרונה לשווא היא. אין הסכמה אף בקרב גדולי הלשון העברית. וככל שהם שוחים בים הדקדוק, כן מחמיר מצבם של המורים הטובעים בים זה וקל וחומר מצבם של התלמידים - הכול בעטיה של אי הבנה מי צודק בכל ויכוח ועל דברי מי משניהם ניתן להסתמך.

 

כך למשל מלגלג אבא בנדויד על הביטוי הרווח 'על ידי'. הוא מצביע שמשמעותו של ביטוי זה היא 'באמצעות' וממחיש את דבריו בדוגמה: 'במכתב התשובה שנשלח על ידי הנשיא דה גול למר קנדי' ומסביר שדה גול כאן אינו השולח אלא שליח לחלוקת מכתבים (היות שבאמצעותו נשלח המכתב). וכיצד לא להאמין לטענה כה מנומקת. אבל נפתח את "לקסיקון לשיפור הלשון" ונקרא שם הגדרה אחרת, אף כי שני המחברים מסכימים שיש להימנע משימוש בצורה זו ככל האפשר )אך אל לנו לשכוח עד כמה רווחת היא בסגנון העיתונים(. לדבריו של אבא בנדויד פסולה הצורה כגון 'בעוד הרבה מקומות' (אלא רק 'עוד בהרבה מקומות') ואילו לדבריו של ראובן סיוון כשרה היא.

 

ואם ננסה להיעזר ב"לקסיקון לשיפור הלשון" כדי לפתור את בעיית 'אילולא', נתבלבל קשות: לדעת המחבר, זהות המילים 'אילולא' ו'לולא' ויש להעדיף את 'אילולא' על 'אילולי' (בניגוד לכל שאר הספרים). ונדע שהצורה 'ראשון בניסן' אינה מוטעית (למרות כל ספרי הלימוד הנמצאים אצלנו) הואיל והרמב"ם כתב כך. ואפשר לנגן 'על' פסנתר בלא לעמוד עליו. והצורה 'לַבּריאות' פסולה אף על פי שד"ר אבשלום קור מפרסם בטלוויזיה את דעתו האחרת. והביטוי 'היא שוקלת חמישים קילוגרמים' כשר (לצד 'משקלה הוא חמישים קילוגרמים'). והשימוש בו' החיבור בין שני נסמכים לסמיכות אחת מוצדק לחלוטין. מי יתן ומידע זה יימסר לקפּדנים בבתי ספר ובאוניברסיטאות שלא שמעו עליו קודם. ואין לומר 'כשם ש... כן' אלא 'כשם ש... כך' בלבד...

 

ומ"מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה" יתברר שהמילה 'חרף' אינה שייכת למשלב גבוהּ כי אם היא מילה "שלא הייתה ולא נבראה". וכן מילת התוצאה 'אֵי לכך' חסרת יסוד וראוי להימנע מהשימוש בה. והביטוי 'עד שלא' מוטעה )כנראה גם אצל ש"י עגנון: "עד שלא נבנתה תלפיות היה מלך הרוחות מושל שם בכל הארץ" - "מאויב לאוהב"(, מכיוון שיש לומר רק 'עד ש'. ושהביטויים 'להוציא את' וכן 'פרט ל' הנם "מונחים מיוחדים למדרשי הלכה ושם מקומם".

 

והתשובה אשר משיבים באקדמיה ללשון העברית על השאלות הרבות בתחום התחביר היא "אין האקדמיה קובעת הרבה בשטח התחביר". לדעת המזכירות המדעית, יש לפתח את חוש הלשון העתיד לסייע במקרים מסובכים, אך מניין חוש זה עשוי להופיע לבני תפוצות הרוצים לגדלו בתוכם - החל בידיעת הכללים, בשימוש בהם בשיחה חופשית וכלה בפיתוח המיומנות הנדרשת.

 

ועוד לא ציינּו כלום לגבי שפת העיתונים. נראה שגם שם קיים תקן מיוחד. אם נעיין בכל מאמר מכל עיתון ישראלי נוכל לִמנות בו עשרות סטיות מתקנות האקדמיה ללשון העברית. ורק חובב בדיחות יתעסק בבדיקת שמירת כללי הכתיב חסר הניקוד שעליהם עוברים בכל שורה כמעט. כללי הפיסוק ראויים לעיון נפרד: כיצד להקנות כללים כגון "אחרי הפסוקית שאינה פסוקית זיקה יכול לבוא פסיק, אלא אם (לא - 'אלא אם כן' !) היא קצרה ביותר. בדרך כלל לא יבוא פסיק לפני הפסוקית אבל אם היא ארוכה במיוחד יכול לבוא פסיק לפניה". ושמא כדאי לקצר משפט זה ולנסחו בצורה אחרת: כללי הפסיק הם ביד הכותב...

 

איזו מסקנה, מבחינתי, אפשר להסיק מתלונותיי ? כל תקן אינו קיים בלא שם המתקין. ועל כל מתקין להגדיר את שטח התפשטותו של תקנו. כל הלומד עברית בשטח מסוים זקוק למידע מדויק זה פן ילך שולל בתקנות רבות. תקנים רבים הסותרים זה את זה עלולים רק לשעשע את קרב הלומדים ולא יביאו לפריחתו של תקן כלשהו - במיוחד בתפוצות. כל עוד האקדמיה ללשון העברית תוסיף להסתייג מבעיות התחביר, שטח ריק זה ייכבש מטעם מוסדות אחרים אשר ייאלצו להשתלט עליו בלא לשים לב זה לזה. ואותו מורה בתפוצות, שחלם להיות שקוע בהתפתחות הלשון העברית המודרנית, יתאכזב מחלומו, שהרי בתנאים העכשוויים אין בכוחו להסתפק בהוראת ספקותיו שאיש אינו מתכוון לפָתרם. ואז תשרור שפת הרחוב, ייעלם ההבדל בלימודי הלשון העברית המודרנית בין אולפן לאוניברסיטה, ובאוניברסיטאות תילמד בכובד ראש לשון קלאסית בלבד. חבל.

 

ביבליוגרפיה

 

1.אבא בנדויד, הדסה שי. מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה. ירושלים. תשל"ד.

2.ד"ר ראובן סיוון. לקסיקון לשיפור הלשון. תשמ"ה.

3.ד"ר יצחק פרץ. עברית כהלכה. תל-אביב. תשכ"ה.

4.יעקב בהט, מרדכי רון. ודייק. תל-אביב. תש"ם.

5.רחל קבלי. ידיעת הלשון לחטיבה העליונה. תשמ"ט.

6.חנה מגיד. ילקוט תיקוני לשון. תל-אביב. תשמ"א.

7.החלטות בדקדוק ומילים בשימוש כללי. ירושלים. תשנ"ה.

8.ההחלטות בדקדוק ובמינוח: התשנ"ד - התשנ"ז. ירושלים. תשנ"ח.

9.כללי הפיסוק החדשים. כללי הכתיב חסר הניקוד. ירושלים. תשנ"ו.

10.ד"ר שאול ברקלי. לוח הפעלים השלם. ירושלים. תשמ"ט.

11.תמר וייל, חוה פרסטיי. הפועל ללומדי עברית. ירושלים. תשנ"א.

12.נחמה ברס, אסתר דלשד. תרגילי פועל לרמה ה'. ירושלים. תשנ"ד.

13.הדסה גרסון. תרגילי פועל לרמה ו' )פטור(. ירושלים. תש"ן.

14.ד"ר חייא דהאן. תחביר לרמה ג'. ירושלים. תשנ"א.

15.ד"ר חייא דהאן. תחביר לרמה ד'. ירושלים.

16.אסתר דלשד. קובץ תרגילי תחביר לרמה ה'. ירושלים.

17.ריקי בליבוים. תחביר לרמה ו'. חוברת תרגול לספר תחביר+. ירושלים. תשנ"ה.

18.ריקי בליבוים. תחביר+. ירושלים. תשנ"א.

19.מרדכי רוזן. פרקי לשוננו. ספר לימוד והדרכה. תשמ"ד.

20.אבשלום קור. הגיע זמן לשון. תשנ"ד.